פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ נ' ברק אש בע"מ

פסק דין

פסק הדין ניתן בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת. התביעה הוגשה על סך של 418,053 ₪, אך בהחלטת ביניים מיום 9.10.10 התקבלה בקשת הנתבעת לדחות על הסף את התביעה ביחס לכל החיובים עד ליום 30.12.02, כך שלפי סיכומי התובעת עומדת יתרת סכום התביעה על סך של 11,184 ₪ בלבד.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת התקשרה עם התובעת בשתי עסקאות שכירות של שני רכבים: (1) עסקה ביחס לרכב BMW מ.ר. 5473416; ו- (2) עסקה ביחס לרכב BMW מ.ר. 5473616. לטענת התובעת, דמי השכירות ותנאי התשלום בגין העסקאות הנ"ל לא סוכמו בכתב היות שקיימים בין הצדדים קשרי עבודה, יחסי ספק לקוח הדדיים וחשבונות שוטפים לאורך שנים רבות. עם זאת טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעת ב"דמי השכירות המוסכמים והראויים" בהתאם לדפי החשבון אשר צורפו לכתב התביעה. עוד עולה מכתב התביעה כי בפברואר 2009 התקיימה פגישה בין הצדדים שבה נדונה יתרת החוב של הנתבעת לתובעת, ובעקבות פגישה זאת העבירה הנתבעת לתובעת תשלומים בסך כולל של 168,000 ₪ על חשבון חיוביה – סכום אשר לטענת התובעת לא כולל את החוב בגין שני רכבי ה- BMW. עוד נטען כי מכתבה של הנתבעת בעניין זה מיום 6.12.09, שלפיו התשלום כולל את החוב בגין שני הרכבים הנ"ל, מהווה הודאה בזכותה של התובעת לקבל תמורה בגין שתי העסקאות. לפיכך נטען כי על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום החוב מכוח התחייבותה המתוארת לעיל, או לחלופין בעילה של עשיית עושר שלא במשפט היות שעשתה שימוש ברכוש של התובעת מבלי לשלם תמורה בגין כך.

בכתב ההגנה נטען כי רכבי ה-BMW נמסרו בשעתו לשימוש מנהלי הנתבעת ללא חיוב, כתגמול וכתמריץ, בשים לב להיקפי הפעילות שבין הצדדים, והראיה הטובה ביותר לכך היא שבמהלך כל השנים, התובעת אשר הוציאה מידי חודש בחודשו חשבוניות בגין העסקאות השונות, לא הוציאה לנתבעת חשבוניות חיוב בגין רכבי BMW, ואף לא דרשה תשלום בגינם. מכתב ההגנה עולה כי כשמונה חודשים לאחר ההסדר בין הצדדים מחודש פברואר 2009, פנתה התובעת לנתבעת וביקשה לדון בסוגית החיוב בגין רכבי ה- BMW אשר נעשה בהם שימוש למעלה משבע שנים קודם לכן, ובמענה לכך נשלח המכתב מיום 6.12.09 שבו הבהירה הנתבעת כי לא ישולם כל סכום נוסף מעבר לסך של 168,000 ₪ שסוכם. בהמשך כתב ההגנה הועלתה טענת ההתיישנות אשר כאמור התקבלה בהחלטת הביניים שניתנה בתיק. עוד נטען בכתב ההגנה כי בדרישות התובעת יש משום חוסר תום לב מובהק והן נגועות בשיהוי ניכר, ולפיכך למען הזהירות מתבקש בית המשפט שלא לחייב את הנתבעת בריבית.

מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אשר פרלא, מנהל מכירות אצל התובעת, ושל מר איתן שריקי, אחראי על תחום השכרת רכב אצל התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר רונן משען, מנהל הנתבעת.

תצהיריהם של מר אשר פרלא ומר איתן שריקי כמעט זהים. מתצהיריהם עולה כי לא הוצאו חיובים עבור רכבי ה- BMW משום שלא היה סיכום לגבי אופן התשלום של דמי השכירות. לדבריהם, הנושא נשאר פתוח ולא סוכם במשך מספר שנים, והיות שהנתבעת הייתה גם ספק של התובעת, ניתן היה באופן עקרוני לשלם עבור השימוש בכלי הרכב באמצעות שירותים שתיתן ברק אש לתובעת (עסקת ברטר).

לטענתם של מר פרלא ומר שריקי, ההתחשבנות שנערכה בפברואר 2009 לא "סגרה" שני נושאים שנשארו פתוחים: תשלום בגין רכבים שלא הוחזרו וההתחשבנות על שני רכבי ה-BMW שהיו בשימוש אצל מנהלי הנתבעת. לתמיכה בטענה זו צורף כנספח א' לתצהיר העמוד הראשון של מסמך שכותרתו "סיכום פגישה מיום 9.2.09". לפי תצהירו של מר שריקי, הנתבעת ביקשה להכניס את החיובים עבור השימוש בכלי הרכב הללו לתוך ההתחשבנות הכוללת של הצדדים, וזו הסיבה שלא הוצאו חשבוניות במשך תקופה ארוכה. כמו כן הצהירו מר שריקי ומר פרלא כי במהלך הפגישה הנ"ל עם הנתבעת והדיונים לגבי פירעון חובה, לא הועלתה בפניהם הטענה כי רכבי ה- BMW נמסרו כמתנה למנהלי הנתבעת. לטענתם, לו היה סיכום בין הצדדים על שימוש ללא תמורה בכלי הרכב, לא היה דורש מנהל הנתבעת במכתבו מיום 6.12.09 לראות את התשלומים המוסכמים כסילוק ופירעון של החוב הקיים עבור השימוש ב- BMW.

מר פרלא הפנה בתצהירו ל- "סעיף 7 של התנאים הכלליים שבצדם האחורי של חוזי השכירות שצורפו לתביעה" וטען כי בסעיף זה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות לפי התעריף השוטף המתפרסם על ידי התובעת. לפי תצהירו של מר פרלא, שיעורם של דמי השכירות הרגילים לרכב BMW בתחילת שנת 2003 היה כ- 14,000 ₪ לחודש, ומכאן שחובה של הנתבעת עבור 24 ימי השכירות החל ביום 30.12.02 ועד למועד החזרת הרכבים עומד על 11,184 ₪, שיש לשלמו בצירוף ריבית מיום 12.1.03.

מר רונן משען, מנהל הנתבעת, חזר בתצהירו על הטענות בכתב ההגנה. בין היתר חזר מר משען על טענתה המרכזית של הנתבעת כי במרץ 2002 נמסרו לו ולמר חנוך רום שני רכבי ה- BMW לשימושם האישי, וזאת ללא חיוב כתגמול וכתמריץ להיקפי הפעילות בין הצדדים, כשבמהלך השנים לא נדרש כל תשלום בגין רכבים אלה.

בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל בחקירה נגדית. בתום הדיון ניתנה החלטה שבה צוין בין היתר כי ב"כ הנתבעת הסכים לסכם בעל פה, בעוד שב"כ התובעת סירב לכך, כאשר על פני הדברים היה מקום לסיכומים בעל פה. בעקבות זאת הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.

דיון

דינה של התביעה להידחות.

אין חולק כי התובעת השכירה לנתבעת רכבים רבים החל משנת 1998 ועד לשנת 2008 (ראו סעיף 3 לסיכומים מטעם התובעת), ובמהלך תקופה זו הוציאה התובעת לנתבעת מדי חודש בחודשו חיובים בגין כל הרכבים שהושכרו, למעט שני רכבי ה- BMW (ראו עדותו של מר פרלא בעמ' 6 ש' 6-2 ובעמ' 7 ש' 13-8 ועדותו של מר שריקי בעמ' 19 ש' 13-7). המצהירים מטעם התובעת חזרו והעידו כי התובעת מעולם לא העבירה לנתבעת חיובים, דרישות תשלום, חשבוניות או כל מסמך אחר בגין השימוש בשני הרכבים הנ"ל. ראו לעניין זה סעיף ד' לתצהיריהם של מר פרלא ושל מר שריקי; עדותו של מר שריקי בעמ' 20 ש' 24-19; ועדותו של מר פרלא בעמ' 6 ש' 28; בעמ' 7 ש' 3; בעמ' 8 ש' 18-10. כן ראו להלן עדותו של מר פרלא בעמ' 12 ש' 10-9 ובהמשך בש' 12:

"לא היה חיוב בנייר. אתה חוזר על זה עוד פעם, ועוד פעם. נכון, אני לא מתכחש לזה ... אין. אם היה הייתי מביא לך".

מר פרלא ומר שריקי הצהירו כי "... לא היה סיכום לגבי אופן התשלום של דמי השכירות. הנושא נשאר פתוח ולא סוכם במשך מספר שנים" (סעיף ד' לשני התצהירים). ואולם כפי שיפורט להלן, מתצהיריהם ומחקירותיהם הנגדיות של מר פרלא ומר שריקי עלו סתירות מהותיות וסימני שאלה רבים בנוגע למה שסוכם, אם בכלל, לגבי השימוש ברכבי ה- BMW.

ראו למשל עדותו של מר פרלא, כעולה מעמ' 8 ש' 7-6:

"הם לא ידעו, איזו צורת עסקה אנחנו נעשה עם ה- B.M.W. אם בכלל, וזה נשאר פתוח".

לפי סעיף ד' לתצהיריהם של מר פרלא ומר שריקי, "... ניתן היה באופן עקרוני לשלם עבור השימוש בכלי הרכב על ידי שירותים שתיתן ברק אש לתובעת [עסקת ברטר]". לעומת זאת, בחקירותיהם הנגדיות העידו השניים כי לא מדובר בעסקת ברטר – "לא, לא עסקת ברטר ... זאת התחשבנות" (עדותו של מר פרלא בעמ' 9 ש' 3 ו- 5); "אז אנחנו לא, זה, זה לא היה ברטר" (עדותו של מר שריקי בעמ' 22 ש' 26) ובהמשך "אוקי, כנראה שחשבנו שאפשר להתקזז בסכום שמגיע להם" (עמ' 23 ש' 13).

מר פרלא העיד תחילה כי לא סוכם אם התמורה תשולם ב"כסף, בעבודה, במה, איך משלמים?" (עמ' 10 ש' 15-9). כשנשאל האם לא סוכם גם המחיר וגם אופן התשלום השיב: "אני לא זוכר מה סוכם, מה לא סוכם" (עמ' 12 ש' 19-17), אך לאחר מכן העיד כי "הסיכום היה שצריך לשלם" (עמ' 12 ש' 22), "כמה שעולה שכירות" (עמ' 12 ש' 26). בהמשך העלה מר פרלא גרסה חדשה שלא מופיעה בכתב התביעה ובתצהירים וסותרת את עדותו הנ"ל - "בהתחלה בכלל לא ידעו אם זה יהיה שכירות, אם זה יהיה ליסינג..." (עמ' 12 ש' 28).

עוד עלה מעדויותיהם של מר פרלא ומר שריקי כי כלל לא סוכם הסכום שישולם בגין הרכבים. בתחילה אישר מר פרלא כי לא סוכם גם גובה התשלום (עמ' 14 ש' 23-18), ולאחר מכן העיד כי "... אני לא אמרתי שלא היה סיכום כמה היא תשלם, אמרתי 'לא היה סיכום על צורת העסקה'" (עמ' 16 ש' 4-3). בהמשך שוב סתר את עצמו מר פרלא והעיד: "אני חוזר שנית, אנחנו, מה שאני אמרתי שלא סוכם, זה לא סוכם צורת העסקה. ברגע שלא סוכמה צורת העסקה, גם לא סוכם כמה משלמים" (עמ' 17 ש' 6-5). אם נותר ספק כלשהו בעניין זה, מר שריקי העיד בבירור בחקירתו הנגדית - "כן, נכון, לא סוכם המחיר..." (עמ' 20 ש' 19), ובהמשך "לא סוכם הסכום עצמו" (עמ' 23 ש' 20) וכך עולה גם מסעיף 4 לסיכומי התובעת.